יום שבת, 31 בדצמבר 2011

אוף, הנשיקות האלה


קליפורניה החולמת רודפת את אני מכשף אותך, וג'יין בירקין מתנשפת עם סרז' גינזבורג. דינדוני פעמוני הרוח משתלבים עם האנחות הצרפתיות האלה, שמעוררות נוסטלגיה של סלואים צמודים ראשונים.

הפעמון מצלצל, פותחת את הדלת, מסתתרת מאחוריה עם חיוך שקשה להסתיר.

נכנס גבר שגורם לי מיד פעימות בלב ודרומה משם, במקום שמגיר צוף כמו ברפלקס פבלובי. עוד לפני החיבוק הצמוד-צמוד, לצלילי המוסיקה שמעצימים את המפגש הזה לכפולות של כל מפגשי העבר. גוף לגוף, עור לעור, ריח לריח, שפתיים לשפתיים.

אוף, הנשיקות האלה, איך אפשר להתקיים בלעדיהן. שפתיים שכמו נועדו להשלים זה את זה, להגיע אל המקור הראשוני של המלים שמחברות ביניהם בחוט בל יינתק. לשונות מגששות, טועמות, מטעימות, משתלבות, מתנחשלות, מתגרות, מעמיקות חקר, מרמזות על ביקורים קרובים במחוזות חשק אחרים.

ונשיקות קטנטנות בשקע הצוואר, במקום הכי רך, הכי חלק, הכי פועם, הכי ניחוחי. וידיים שנשלחות, מוצאות מיד את מה שחיכה להן כאילו מאז ומעולם.

הנשיקה - גוסטב קלימט

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה